גיל סדן,
עיתונאי ותיק, מבכירי רשות השידור. גיל שימש, בין השאר, כתב רשות השידור באירופה וסיקר במשך שנים את ענייני הציבור הערבי בישראל.

» להרחבה

תמר גולן,
כותבת ספרי ילדים.

עבדה ככתבת הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית.

כותבת כתבות לכתב-העת "ילדי טבע הדברים".

» להרחבה

אנחנו עובדים עם אנשי מקצוע מן המעלה הראשונה-עורכים לשוניים, גרפיקאים, צלמים ועורכי סרטים

סיפורי חיים לדוגמה

"The Olive and the Tree"

For three long days and nights the rescue team dug underneath
the wreckage, pulling out bodies and remains of bodies,
hoping to save but losing hope. Three days earlier, on
November 11, 1982, the entire complex of the military government
command in the Biblical town of Tyre in south Lebanon
collapsed in a giant blast. Eventually they counted seventy-five
bodies of young soldiers, border police, and General Security
Service agents. One of the dead was Fuad Sa’ad, twenty-three, a
soldier from the Druze village of Beit Jann in Upper Galilee.
Now, twenty-three years after his death, he is sitting next to
us on the terrace of his family home in Beit Jann, very much
alive. His eyes swallow the green mountains surrounding the
village; his body drinks the fresh mountain air; and he radiates
an air of contentment. Life has been good to him. Fuad Izzi of
2005, a soldier serving in Gaza, and Fuad Sa’ad who was killed
in Tyre are one and the same. This is the belief of his family, the
parents of “the previous” Fuad, and the entire community. The
two Fuads simply switched bodies, but the soul and the spirit are the same.

סיפורה של ד"ר גוטיה פיש, ניצולת שואה

"תמות נפשי עם פלישתים," לחשתי לעצמי בעברית, והתפללתי שעכשיו-עכשיו, בזה הרגע, ייפול פגז על הבית, והוא יקרוס תחתיו, על הרשעים היושבים בו, ועלי. זה מה שעשה לי טוב באותו לילה.

קרני שמש רפות בקעו דרך האשנב שמעלי, והחלו להאיר את הצינוק, ואת הקירות עם הטיח המתקלף..

התרוממתי לאט, נאנחת מכאבים, מנסה לחלץ עצמות. התא היה ריק לחלוטין, פרט למיטה עם רצועות המתכת, כמה סחבות, —ואני.

» להמשך

סיפורה של סבתא ג'מילה, פקיעין

את רוב שנות ילדותי ונעוריי עשיתי בשדה. עסקתי בכל מה שהטילו עליי ההורים.

מעולם לא העליתי על דעתי להתפנק, לברור עבודות. כל המטלות היו מובנות מאליהן.

בחורף עשיתי חריש עם חמורים, ואחר-כך באה זריעת חומוס, חיטה , כרסנה , שעורה (מזון לחמורים) ועדשים, הכל לשימוש הבית. משק סגור המספק את צרכיו.

בעת החריש, היו הילדים והנשים משלימים את עבודת החריש של החמור, במקומות שאליהם לא יכול להגיע. היינו חורשים רגב-רגב במכושים, מנצלים כל פיסת אדמה פנויה. באביב היינו מנכשים את העשב שבין שיבולי החיטה.

» להמשך

מזיכרונות אלברט פפושדו

באותם ימים היתה קאהיר עיר יפה, אריסטוקרטית, עיר של בתי קפה ומסעדות, בתי קולנוע—סמירו, מטרו, דיאנה, מיאמי, סטודיו, מסר, קאירו פאלאס, ריבולי—ומועדוני ריקודים. כבר בגיל עשר הייתי יוצא לרקוד. נראיתי מבוגר מגילי, ודלתות המועדונים היו פתוחות בפניי. היינו רוקדים בסולט, גרופי, חילמיה פאלאס ואל-אמריקן, וצופים בעיניים עורגות ברקדניות הבטן באום-באבה. היה לי כסף, היה לי הכל, כל החברים שלי היו בני עשירים. חגיגת בר המצווה שלי נמשכה שלושה לילות, לילה למשפחה, לילה לשכנים ולילה לחברים שלי, ובהם מוסלמים רבים. העולם היה שלנו. מצרים היתה שלנו, ואנחנו היינו חלק בלתי-נפרד ממצרים. באותה תקופה מנתה מצרים בין שישה לשמונה מיליון תושבים. בקאהיר התגוררו כשמונה מאות אלף, ובהם בין שמונים למאה אלף יהודים.

» להמשך

מתוך הביוגרפיה על אביגדור ברתל ז"ל, מנכ"ל בתי הזיקוק

בשולי מכתב התודה ששיגרה ראש הממשלה גולדה מאיר לאביגדור ברתל לאחר השלמת עבודת ועדת החקירה לנסיבות הטבח בכפר האולימפי במינכן כתב ברתל הערה. כדרכו, כמה שורות בכתב-יד, כתובות באלכסון: "זו הייתה ועדת בדיקה של אסון מינכן. אחד הנושאים הקשים ביותר בהם עסקתי."

» להמשך